זוהי תקופה בחיי שמוקדשת בעיקר לבני המשפחה ,במיוחד להורי המבוגרים, כל הידע וניסיון שצברתי בחיים שלי ,
עוזר לי ,כדי לתמוך ולעזור להורי המבוגרים, וגם להיות מסוגלת למצוא זמן מועט לעצמי ולנשמתי,
אני מגלה שכמה שאני נותנת, ומקדישה זמן להורים, אף פעם זה לא מספיק,כי יש המון צרכים שמשתנים כל הזמן, וצריך לתת להם מענה,
אף אחד לא הכין אותי נפשית להתמודד עם מצבים הקשורים לגיל הזקנה,
לא קל לראות את ההורים במצבם, ושעולמם מצטמצם רק לעצמם,
אני מוצאת את עצמי ,נשאבת לתת להם מענה לכל בקשה,פוחות מקדישה לעצמי, ולילדי לנכדי האהובים והמקסימים,
אני מתקשה לשים לעצמי גבולות, ולא להיות עסוקה כל היום בבעיות שלהם,לא קל להיות בת ממשיכה במושב,
עומס נפשי רב מדי, וצורך מתמיד לרצות את ההורים שמהם קיבלתי משק ב"מתנה",,שברבות הימים הופכת למטלה
מורכבת , מתישה , ואני חיה בתחושה שמה שלא אעשה , זה אף פעם לא יהיה מספיק טוב,,בזכות לימודי הטרילותרפיה ,
אני מוצאת את עצמי,מעניקה לעצמי זכויות להינות מהחיים, למרות שמסביבי אני חווה קושי, וגם מעיזה לא לבטל תוכניות
שתוכננו זמן רב ,ובכל זאת אסע לבקר את בתי ונכדי הגרים בטורנטו, ו
אשאיר ,לשני אחי שגדלו באותו בית, את הזכות להתמודד חודש בחיים עם מה שאני מתמודדת כל החיים.
גם אם בליבי אני יודעת שאצטרך להתאמץ להתנתק ולסמוך עליהם,שיעשו כמיטב יכולתם למען הורי המבוגרים.
כן אלמד שיעור איך לשחרר ולתת לאחר לקחת את המושכות לידיים,